<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף יב.</h2>
עוד שם ולענין ריחא וכו'. אמר הכותב דמי פומיה כדלא טעים תבשילא וברוח שפתיו בא לדחות ארזי אלקים כל נביא כל חוזה. הרב בעל הלכות והרב אלפסי ז"ל והראב"ד ז"ל כולם אמרו ככנופיא דלוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור, וקצת מן הגאונים ורת"ם ז"ל פסקו כרב וכן הרב בעל המאור ז"ל ומי גרם ויעצם את עיניו ח"ו שלא ראו אותה ראיה המוכרחת שמצא הוא מבת תיהא דרבא, אתמהא דלפי דבריו ההיא דרבא הוא תיובתא אפי' למי שפסק הלכה כלוי וכל שכן לכל שפוסק כרב, והוא עם ראייתו הכריע את כלם. ולו היה יודע דברי רת"ם ודברי הרב בעל המאור היה יודע שלא ראה מאורות אותה הלכה, שהם אמרו דההיא דרבא אינו דומה לזו דאביי הוא דמדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה ורבא סבר דלא דמיא, ותדע מדאמרי' התם בע"א בענין בת תיהא (ס"ו, ב') דאתיא לאוקומי אפי' אביי בתנאי דפת על גבי חבית אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא לדידיה דמיא לההיא, אבל לרבא לא דמיא ליה וטעמא דלאביי כיון שמתכוין להנאתו להריח ומהנאתו ניכר טעמו של יין כמתכוין להנאתו דמיא. ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי. וקיימא לן כרבא ולא דמיא כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דסבירא ליה כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו אבל בדרב אפשר שכח האש גדול ומערב הטעמים ועל כל פנים נהנה הוא באכילתו ובטעימתו ומחמת שבח טעמו אכלו. וכיון שכן הראיה שהביא יטול מה שהביא בשכרו.
<h2>דף לט.</h2>
עוד שם כתב שהדברים החריפין כצנון וכו'. אמר הכותב בכל מה שכתב כאן נשתבש בין בעיקרי הענין בין בלשון. ותחלה אומר מה שטעה בלשונו אמר שאין שום דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפא ומתוך לשון זה משמע בברור שאינו מבליע אפי' מן המוכן שאם לא כן לימא אינו מפליט וכ"ש שאינו מפליט להבליעו באחרים, ואח"כ אמר אלא שהן בולעין מן המוכן, ואם בא לומר שהן בעצמן בולעין מן המוכן אבל אין מבליעין אחרים בחריפותן, גם זה שיבוש שאם אותן דברים שנתערבו בהן נעשו חריפין מחמת חריפותן אם כן אף הם נעשו חריפין ובולעין מן המוכן, ואם לא נעשו חריפין מחמת תערובת הדברים החריפין, אף האש כיוצא בהן שאם לא נתחממו באש אינם בולעין שעדיין צונן הם, אלא אם כן ידחוק ויאמר דבאש צריך קליפה מיהא כדאמרינן (פסחים ע"ו, א') בתתאה אדמקרר ליה מבלע בלע ובעי קליפה. עוד טעה במה שהתיר לדוך שומים ובצלים בכלים של נכרים וכן לחתוך צנון בסכין של נכרים אם הדיח הסכין, שאם כן חלתית של נכרים למה אסרוה אם מפני שומן שעל גבי הסכין לא הוה קרי ליה התם נותן טעם לפגם דכל שהוא בעין אינו קרוי פגום בשאינו בן יומו וכדעת רבותינו נ"ע, אלא משום בלע שבו הוא שהחלתית מפליט בחריפותו. ועוד אי איתא דהדחה קרי ליה ובהדחה סגי ליה, נעיצה בקרקע קשה ועשרה פעמים למה לי בסכין יפה שאין בה גומות ואפילו לאכול בה צונן חריף, ואילו בשילהי ע"א (ע"ו, ב') תניא סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן, כי הא דמר רב יהודה ובטי בר טובי הוו יתבי קמי דשבור מלכא אייתו לקמיה אתרוגא פסק יהב ליה לבטי בר טובי הדר נעצה עשרה זימני בארעא כי פסק יהב ליה למר יהודה, דאלמא אם חותך בה צונן חריף כאתרוג וכיוצא בזה אסור עד שינעוץ עשרה פעמים בקרקע ולא שידיח לבד, דאם איתא למה ליה נעיצה עשרה פעמים ידיח ודי, וכדאמרינן (ח', ב') גבי סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי ליה בעיא הדחה ובשוחט בסכין ששחט בה טרפה אמרו חד אמר בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך, וגם רש"י ז"ל גבי צנון שחתכו בסכין פי' באחד מן הלשונות משום פליטת בלע שבסכין. ובספר התרומה אסרו פלפלין ותבלין שדכו במדוך של בשר לתת לקדרה של חלב וכן איפכא, שהדבר החריף מפליט בחריפותו ואגב דוחקא מבליע. גם מה שמתיר אפילו הן לחים טעותא הוא דהא אפילו יין שאינו חריף כל כך נבלע מיהא בכלי גת וכל שכן במכניסו לקיום וכן מפליט אם (לא) ימלא ויערב במים, וממנו לדברים החריפים הרבה שמבליעין בקל וכן מפליטין. וחלילה לשחוק שומים ובצלים במדוכה של נכרים ומאן דכאית ליה אכיל גיעוליהן של נכרים.
<h2>דף סו:</h2>
עוד שם ולענין ריחא וכו'. אמר הכותב דמי פומיה כדלא טעים תבשילא וברוח שפתיו בא לדחות ארזי אלקים כל נביא כל חוזה. הרב בעל הלכות והרב אלפסי ז"ל והראב"ד ז"ל כולם אמרו ככנופיא דלוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור, וקצת מן הגאונים ורת"ם ז"ל פסקו כרב וכן הרב בעל המאור ז"ל ומי גרם ויעצם את עיניו ח"ו שלא ראו אותה ראיה המוכרחת שמצא הוא מבת תיהא דרבא, אתמהא דלפי דבריו ההיא דרבא הוא תיובתא אפי' למי שפסק הלכה כלוי וכל שכן לכל שפוסק כרב, והוא עם ראייתו הכריע את כלם. ולו היה יודע דברי רת"ם ודברי הרב בעל המאור היה יודע שלא ראה מאורות אותה הלכה, שהם אמרו דההיא דרבא אינו דומה לזו דאביי הוא דמדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה ורבא סבר דלא דמיא, ותדע מדאמרי' התם בע"א בענין בת תיהא (ס"ו, ב') דאתיא לאוקומי אפי' אביי בתנאי דפת על גבי חבית אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא לדידיה דמיא לההיא, אבל לרבא לא דמיא ליה וטעמא דלאביי כיון שמתכוין להנאתו להריח ומהנאתו ניכר טעמו של יין כמתכוין להנאתו דמיא. ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי. וקיימא לן כרבא ולא דמיא כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דסבירא ליה כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו אבל בדרב אפשר שכח האש גדול ומערב הטעמים ועל כל פנים נהנה הוא באכילתו ובטעימתו ומחמת שבח טעמו אכלו. וכיון שכן הראיה שהביא יטול מה שהביא בשכרו.
<h2>דף סז:</h2>
עוד שם בענין נותן טעם לפגם וכו'. אמר הכותב האריך הרבה בזה ובקושיות של קש ואלו באתי לכתוב כל דבריו אוציא הזמן לבטלה שכל מה שכתב והאריך נודע שאירע לו מפני שלא ידע עיקרן של דברים ושלא נתן לב בשמועה ששם בפרק השוכר שבע"א ובשאר שמועות הרבה, ואני אכתוב כאן דבריו ובסתום ממנו אודיע בקוצר אעפ"י שאפי' הקצר בתכלית הקצור עוד היה בו צד אריכות לפי מה שהצטרך להשיב על מה שנשתבש בו. ותחילה אומר מה שכתב שכל הדברים סובבין עליו הוא מה שכתב המחבר דנותן טעם לפגם שאמר מותר לא שהוא פוגם עד לגר והוא טועה בו באיסור ואומר דלא התירו אפי' בתערובת עד יהיה האיסור פגום בעצמו לגר, וזו ודאי שיבוש גמור לא השתבש בו אפי' אחד מן המתחילין ללמוד פ' אין עומדין, שהרי התירו ביין נסך שנפל על גבי גרוגרות אעפ"י שהיין אינו פגום בעצמו ואפי' יין הרקח אלא מפני שפוגם מיהא בגרוגרות, וכלל אמרו במשנתינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר אלמא לא פגום גמור כנבלה שאינה ראויה לגר בלבד אמרו, אלא כל שאין בהנאתו בנותן טעם אינו אוסר תערובתו, ולא עוד אלא אפילו נשתתפו דברים ופגמו אפי' אין באחד מהם לפגום אין אוסרין, דגרסינן התם (ס"ז, א') א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. ואקשינן עלה ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ופרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחריני דאפגמי בהדיה. ועוד דחומץ לתוך גריסין דאיכא טעמו וממשו ואין החומץ פגום אלא משובח בעצמו ואפילו הכי אינו אוסר גריסין, ואפילו הגריסין אינן פוגמין לגר ואפילו לאנשים חשובים רבים וכן יין לתוך העדשים דשרי רבי שמעון, ותדע לך עוד דהא אקשינן (ס"ז, ב') מכלי מדין למאן דשרי נותן טעם לפגם ואוקימנא בקדרה בת יומא ואמרי' דאפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמה פירוש פגמא פורתא, ופורתא מאן קא שרי דאפילו פגמא טובא לפי דבריו לא שרינן אלא בפגם שאינו ראוי לגר, ועוד דפגם ולבסוף השביח דאמרינן דאסור אם איתא דפגום אף לגר בעינן כי השביח לבסוף אמאי אסור, דהא איהו הוא דאמר בסמוך הכא דכל שנפגם לגמרי והותר שוב אינו חוזר לאיסורו, אלא ודאי דברים ברורים הם לכל מבין דאפילו פוגם קצת אע"פ שראוי עדיין לגר ולתושב אינו אוסר תערובת וכמו שכתוב בחיבור. ומה שחשב לקושיא דכיון שהבלע שבקדרה מצד עצמו ראוי לגר אם כן היאך התירה התורה קדרה שאינה בת יומא לכתחלה דמאי שנא ממערב חתיכת נבלה בתוך שתים של היתר דאסור לבטל איסור לכתחלה אפילו מדאורייתא, אין בדבריו כלום חדא דמנא ליה דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה דלמא מדאורייתא משרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור, ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דבפרק גיד הנשה (צ"ח, ב') הכין דיקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל, ולא עוד אלא אפי' מי שדוחק אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה, אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובת ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת, ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים וכענין שחששו והתירו בתנור חדש שהסיקוהו בקליפי ערלה ובגנה שנזדבלה בזבל של ע"א ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"א משום דזה וזה גורם ואין אומרין חדש יותץ וגינה תבור ופרה תרזה, ואף כאן כיון דאין אתה טועם האיסור שבו בפני עצמו אלא ע"י תערובת מרובה ואי אתה טועמו בשבחו אלא פגמו מותר, ואפילו הכי אסרוהו מדרבנן לכתחלה הואיל ונכנס ונבלע בקדרה בשבחו. עוד כתב דהדברים הפוכין ממה שכתב המחבר דטפי קיל נבלה מבלע שבקדרה וכתב בזה דברים קלים מסובין ואין ראוי להשיב עליהם. עוד כתב שהמחבר סבור דקדרה שאינה בת יומה אילו הוה מיתסרא בדידה משערינן, וליתא דקדרה דלא בת יומא מסתמא נתיבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם ע"כ. וזה נותן טעם טעות גמורה מכל מה שכתב דא"כ למה לן להתירה משום נותן טעם לפגם תיפוק ליה משום שאין בה כדי נתינת טעם ולר' מאיר דאמר נותן טעם לפגם אסור היאך מוכח מכלי מדין שאסרה תורה אפילו קדרה שאינה בת יומא לפי דעתו, והא קדרה שאינה בת יומא אין בה כדי טעם וא"כ על כרחין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וקדרות בפסח למה ישברו לרב, ולמה משהי לשמואל והלא מותרות כשאינן בת יומן שנתיבשו ואין בהם שום דבר מהאיסור, וככלי היין שמותרין בשנתייבשו שנים עשר חדש. ועוד טעה טעות אחרת גדול שזה גורר את זה ואמר דחומץ לתוך גריסין וכיוצא בו שפוגם מתחילתו אפילו בפגם מועט מותר משום דטעמו ולא ממשו מדרבנן ומקילינן ביה. וזה טעות מפורסם וכי חומץ בתוך גריסין אין בו ממשות של חומץ, בודאי טעמו וממשו יש. ואם תאמר דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס קרינן טעמו ולא ממשו והכא דוקא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לפי טעותו היה להם לפרש בגמרא והוא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ועוד מה יעשה בגרוגרות שהיו באין בספינה ונשתברו חביות של יין על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו (ס"ה, ב') ולא אמרו אם יש בהם כזית כדי אכילת פרס אסורין, וכל שכן לדעת רש"י ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו טעמו ולא ממשו שאין בו מגופו של איסור אלא טעמו בלבד, כגון בשר בחלב שאין בחלב גופו של בשר אלא טעמו, אבל בחלב שנבלע בתוך הבשר אינו קרוי טעמו ולא ממשו, וכן ענבים ששרה אותן ביין ונתנו הענבים טעם במים. ועוד דשיעור כזית בכדי אכילת פרס לא אמרו רבי יוחנן אלא ללקות הא לאיסור אסור מדאורייתא בחצי שיעור, וכן דעת רבי יצחק בעל התוספות. ועוד דאנן קיימא לן דנותן טעם לפגם מותר וכמתניתין דכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר וכמעשה דגרוגרות וחומץ בגריסין, ואי תליא בטעמו ולא ממשו, א"כ משוינן לרב בעל הלכות ולרבינו יעקב ורבינו יצחק והראב"ד זצ"ל טועין גמורין שפסקו דטעם כעיקר דאורייתא, ובאמת נראה שלא עמד על דברי גדולי ישראל הראשונים ז"ל.
<h2>דף סח:</h2>
עוד שם כתב החכם לענין הדברים הפגומים והמאוסים מעיקרן וכו'. אמר הכותב היה אליו חזות הכל כדברי הספר החתום והאמת אמר כי דברי המחבר אליו כדברי חידות ונבואות והוא לא ידע ולא ינבא אך משכיל על דבר ימצא בהם טעם צוף דבש אמרי נועם. ותמה אני איך מלא גוילין בדברים בטלים הנה תמה על דברי המחבר ואמר היאך אפשר שיהא עכבר אסור ולא יאסר תערובתו, וזה דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו הלא ראה שהיין המשובח אינו אוסר גרוגרות בתערובתו וכן החומץ בגריסין ויין בעדשים ואמת לא נפגמו היין והחומץ בעצמן בתוך התערובת כנבלה שאינה ראויה לגר, ואפילו הגרוגרות והגריסין והעדשים עצמן לא נפגמו לגמרי שלא יהיו ראויין לגר, אלא אין הולכין בתערובות אלא כל שאין בהנאתן בנותן טעם מותר, וכמו ששנינו במשנת השוכר את הפועל וכמו שכתבנו למעלה וזה פשוט לכל יודע ספר ואין צריך לפנים. גם מה שכתב דלא אסרה תורה שום שרץ ושקץ פגום אלא עכבר שפרט בו הכתוב לרב ששת, ולדעת רבא אפי' עכבר מותר ועכבר שפרט בו הכתוב לאו עכברא דביתא אלא עכברא דדברא, זו טעות גמורה ויתר מטעות כמו שיתבאר למטה בע"ה, ולא יטעה בו אפי' א' מן הנערים ויש בזה אסיפת ראיות גלויות כאוסף החסיל וכמו שיתבאר למטה ב"ה. גם מ"ש שלא אסרן הכתוב לכל השקצים והרמשים בעודן עומדין בחייהן ובמיתתן בפגמן אבל אם הוכשרו ויש להם שבח בתערובתן נאסרו, גם בזה אמר הבל ועתה יתן אל לבו שהתורה אסרה סתם שרץ העוף ושרץ המים ושרץ השורץ על הארץ ואם אתה אומר שלא אסרה תורה אלא אותן שהן מושבחין א"כ לא נכנסו עכברא דביתא וזבובים ויתושין וכיוצא בהן בכלל איסור מעולם, ואפילו חזרו והשביחו מאי הוי והלא לא נאסרו מעולם ולא דבר בהן הכתוב, וא"ת שכלן היו בכלל שרץ ושקץ שאסרה תורה אם כן אפילו בפני עצמן בעומדן בפגמן נאסרו שלא אמר הכתוב כל שרץ העוף כי יפול מהם אל תוך תערובת לא יאכל, אלא באמת כלל דבריו אלה שבוש יתר מאד הוא וכמעט שאני אומר שלא היה ראוי להשיב עליהם כי הן מעידין על עצמן. ועכברא בשכרא שאמרו אשבוחי משבח, לאו אגופו דעכבר אמרו שחזר לשבח אלא על השכר אמרו כן כלומר העכבר משביח את השכר והיאך אפשר שהעכבר מותר ופליטתו אסורה, ועוד שכבר נשתנה פליטתו והוא מורה ובא שכל שנשתנה גופו אע"פ שהוא משביח מותר. ועוד טעה טעות אחר דהוא סבר דרבא הוא דקא מוקי בגמרא התם לעכבר שפרט בו הכתוב בעכברא דדברא ודלא כרב ששת, וליתא דאדרב ששת אמרינן לה התם בפ' השוכר ואליבא דרב ששת הוא דאמרה רב שימי ומקמי דברי רבא, ורבא לא איירי כלל בעכברא דדברא ורב שימי לאו על עכברא דקרא קאמר אלא על עכברא דעולה על שולחן מלכים, וכדאמרינן התם א"ל רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאס מאיס דבדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא הילכך נותן טעם לפגם אסור. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ואי מאיס עולה על השולחן מלכים, ההוא בעכברא דדברא. והדר אמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה ואי משום דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבחי, מכאן אתה רואה שכל מה שכתב בזה טעות גמורה. גם מה שכתב דמסתברא לו דרבא פליג נמי אדרב אפילו בסברא זו דעכברא בשכרא וקסבר רבא דעכברא אפילו בשכרא לא משבח, סברא פחותה סבר ולמה נעשה רבא חולק בזה דאם כן היה לו לרבא לומר אחר הכל ולית הלכתא כוותיה ולמה אמר לית הלכתא כוותיה בנותן טעם לפגם אסור ולא אמר כן בעכברא בשכרא אשבוחי משבח, וכי נעשה אותו חולק על רב אחא ששיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא ששיער שכרא בשיתין ואסיקנא נמי בהלכתא אידי ואידי בשיתין וכן לכל איסורין שבתורה.
<h2>דף סט.</h2>
עוד שם בהא דאמרינן התם אימרטוטי אימרטטא וכו'. אמר הכותב זה יותר טעות מפורסם ממה שכתב. ותחילה אומר כי מה שמאס פירוש אימרטט נחתך ותלה אותו במחבר, רש"י ז"ל פירש כן ומכאן נראה בודאי שלא עמד על דברי הראשונים כ"כ ופירש נמרט שערו גם המחבר כן פירש בשם הראב"ד ז"ל ושניהם כאחד טובים, אבל מה שכתב דכל שרץ שאסרה תורה דוקא שרץ מושבח אבל שרצים המאוסין מעיקרן כעכברא דביתא וזבובין ויתושין מותרין כנבלה המוסרחת, מי יתן החרש יחריש ותהא לו לחכמה וחשב להנצל מצרעה ונמלה ואמר דלסימנא בעלמא אמרום אי איכא דכוותייהו משובחין, ואם איתא למה להו לרבנן למנקט הני נימרו הנך חשובין דכוותייהו, ועוד נשמטו ממנו כמה הלכות הלא בפשפש הנמאס והנבאש בריחו אמרו טעמו כריחו ואמרו בנדה פרק הרואה כתם (נ"ח, ב') טעמו כריחו למאי הלכתא והשיבו לכדתנן היה אוכל את התרומה וטעם בו טעם פשפש זורקו ואע"ג דאיכא משום משמרת תרומותי, ועוד הרי אמרו בפרק אלו טרפות (נ"ח, ב') הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין משום דכל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש אלמא תוך י"ב חדש אסורין והתולעים שבתמרים מי לא מאיסי ולא בדילי אינשי מינייהו, ויבחושין שבשכר שאמרו התם (ס"ז, א') גם כן שאסור לשתות בלילה עד שיסנון וכן תולעים שבעיקרי גפנים שאמרו שם (ס"ז, ב') שיש בהם משום שרץ השורץ על הארץ וזיזין שבעדשים, כל אלו יאמר שטעם מושבח ולא בדילי אינשי מינייהו, ותולעים דבאודנא דכוורי ועוד צב דבקרא יש כמותן בדברא עולה על שולחן מלכים ומרבה רגלים שאמרו זה הנדל טעמו לשבח מאי אפשר לו לכפור בכל אלה לומר דיש להם טעם מושבח דדבר זה נגלה לעינים, ועוד דודאי בדילי אינשי מינייהו וכל דבדילי אינשי מינייהו אמרו דמאיסי וכדאמרינן התם (ע"ז ס"ח, ב') דהא עכברא דמימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה דאלמא כל דבדילי אינשי מיניה נקטינן ליה כמיאוס. ועוד דבהדיא אמרו בע"א פרק אין מעמידין (כ"ו, ב') מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר, להכעיס מאיני. וחד אמר אפי' להכעיס מומר, אלא איזהו מומר מאיני זה העובד ע"א. ואקשינן מדתניא אכל פרעוש [א'] או יתוש א' הרי זה מומר והא הכא דלהכעיס כלומר דאין זה לתיאבון שאין לו טעם אלא פגום ולהכעיס הוא אוכלו וקתני מומר, ומשני התם דקא בעי למטעם טעמא דאיסורא, אלמא אפילו פרעוש ויתוש נאסרו אע"ג דמאיסי ובדילי אינשי מינייהו וקרי ליה מומר או מאיני הנה דברים אלו פשוטים ברורים אפי' לתינוקות של בית רבן.
<h2>דף עג:</h2>
עוד שם ולענין קפילא וכו'. אמר הכותב מה בצע כי יכתוב בשם המחבר מה שאינו, זה לשון המחבר אי קפילא הוא אפי' שואלין אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה, ואם מסיח לפי תומו אפי' שאר בני אדם, ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו ויש לחוש לדבריהם. הנה שדעת המחבר דבקפילא לא בעינן מסיח לפי תומו ואפילו אשאר בני אדם דלאו קפילא סמכינן ובמסיח לפי תומו, והביא עליה ראיות מכריעות אלא שרצה לחוש לדברי האוסרין ואיזו ראיה יש לו שלא קדמו בה המחבר.
<h2>דף עד.</h2>
עוד בחתיכה הראויה להתכבד וכו'. אמר הכותב כיון שאמר שאינו מבין דברי המחבר מוטב היה לו לשתוק עד שיתן את לבו ויבין. ומ"מ מה שכתב אינו כלום והיה לו להבין מה שכתב הנה אמר דסופא היינו אפי' בחתיכה הראויה היא הואיל ואין איסורא מחמת עצמה לפי שלא אמרו חתיכה הראויה אלא בחתיכת נבלה או של דג טמא וכאותה שאמרו במשנת גיד הנשה, אבל חתיכת בשר שחוטה שקבלה איסור ממקום אחר לא וזה אמת אבל אין הנדון דומה לראיה שהוא חושב שעיקר הטעם מפני שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה, ואין הטעם אלא מחמת שהבלע אינו דבר חשוב, ועיקר הדבר אינו אלא מחמת חשיבות אבל זו שאיסורא מחמת טומאה היא עצמה נעשית גוף איסור מחמת הטומאה כמו בהמה טהורה שנטרפה או שנתנבלה וזה דבר פשוט. ועוד כי מכלל טעמו אפי' היתה החתיכה מאת שדרכו לימנות כן, וזה איננו שהרי ר' יוחנן דאמר התם אני שונה חתיכה בחתיכות עולה, כבר פירש שם משום רבי דקסבר ר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו וחתיכה אינה מאת שדרכו אלא מכל שדרכו, ולריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אפי' חתיכה בחתיכות לא היתה עולה וכמו שמפורש שם, ומ"מ את שדרכו לימנות וכל שדרכו לימנות הוא ענין אחד וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים הוא דבר אחר, ואף לר' יוחנן דאמר דלא אמרינן כל שדרכו לימנות ואין אנו אוסרין תערובתה מצד חשיבות זה אילו יש לה חשיבות אחר מצד שראויה להתכבד בפני האורחים מודה הוא שאינו עולה, וא"כ אותה חתיכה כיון שראויה להתכבד בה על כרחינו טעם אחר יש לה בעלייתה והוא מה שכתב המחבר ומשמו של הרב בעל התרומות ז"ל דכל חתיכה הראויה לאורחים ישראלים לכשתתבטל, חשבינן ליה חשובה וראויה. והילכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין כולן אסורות שהרי לכשתתבטל הוי כולן כחתיכות של חולין וראויות לכלל האורחים, אבל אם לכשתתבטל לא תהא ראויה להתכבד בפני האורחים אינה קרויה ראויה ולפיכך חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכת חטאת טהורה אפי' לכשתתבטלנה אינה ראויה לכלל האורחים שאינה ראויה אלא לזכרי כהונה בלבד, ולפיכך בטלה שאפילו בטהרתה אינה חשובה להתכבד בפני האורחים וזה טעם חשוב והגון.
